מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד ובכל מקום, רציתי להרגיש בבית.
אפילו כשהייתי בבית :)
בית שבו הקול שלי נשמע. שיש בו מקום לטעויות. שבו אני מרגישה שייכת. בית שמחבק אותי אליו בערב ומשאיר את כל סערות היום מעבר לדלת.
בית שבו אני מרגישה שאני זה מי שאני רוצה להיות.
כמה היינו רוצים שזה הבית שיחכה לנו בסופו של יום, כהורים וכילדים.
כמה זה לא מובן מאליו. כמה זה בכוחנו.
זו הגישה שלי וכך אני אנחה אתכם, ההורים בדרך רצופה חוויות, דוגמאות והמחשות למה הילד שלכם באמת אומר לכם באמצעות ההתנהגויות המפריעות שלו.
וכמובן, איך להגיב לזה, הכל מתחיל ונגמר בתגובות שלנו אליהם.
הילדים הם בעצם המראה שלנו, הם "הגשר אל עצמנו, שנתן לנו הזמן". מתבוננים בנו ולמדים, איך לחיות בעולם הזה. השינוי המיוחל מגיע דרכנו, ההורים.
בכוחנו ליצור עבור הילדים שלנו בית שבו הם יכולים להיות פשוט הם ולדעת שזה מספיק. ואנחנו ההורים, יכולים להיות הורים אנושיים, טועים, אמיצים מספיק בשביל להיות בלתי - מושלמים.
אמיצים מספיק בשביל להיות אנחנו. כי כמו שאנחנו, ככה זה טוב.
לפני 9 שנים, נפלה בחלקי הזכות להקים בית-ספר לאמנויות לתלמידים לקויי למידה ונוער בסיכון.
שם הייתי חלק מצוות הנהלה, הקמתי את תחום התאטרון, הפכתי למחנכת, ליוויתי והנחיתי צוותי מורים במשימתם החינוכית.
בראיה לאחור אני לא מדמיינת בחלומות הכי פרועים שלי שנערים בחטיבה ותיכון יהיו המורים הכי טובים שלי והכי "אכזריים" שלי בקורס למערכות יחסים, של החיים.
כיום אני מדריכת הורים, מוסמכת מכון אדלר ומשרד החינוך.
מייסדת תיכון לאמנויות בחינוך המיוחד.
מנחה בהכשרות מורים לתיכון, מטעם האוניברסיטאות השונות.
מנחה תכניות התערבות במיומנויות חברתיות בבתי ספר.
מנחה קבוצות של אבות אסירים מטעם מכון אדלר.